יום חמישי, 8 באוקטובר 2009

מי זה האלכסנדר הזה שכולם מדברים עליו?

פרדריק מאטיאס אלכסנדר F.M.Alexander)) (1869-1955) 


נולד בשנת 1869 בטאסמניה, אוסטרליה.
הוא גדל בחווה במשפחה עם שמונה ילדים.
בעקבות אהבתו העזה לסוסים, הפך להיות מומחה באימונם ואילופם.
אהבתו השניה היתה תיאטרון, בעיקר תיאטרון שייקספירי.
אלכסנדר הפך למדקלם שייקספירי. הוא היה מוכשר מאוד, ועשה חיל, אך בעיה של צרידות כרונית הפריע לו לבצע את העבודה שכל כך אהב. הוא הלך לרופאים ולמורים לפיתוח קול שיעצו לו לגרגר ולתת מנוחה לקולו. המנוחה עזרה כל עוד לא דיקלם, אך כאשר חזר לדקלם חזרה התופעה. אלכסנדר נתן מנוחה לקולו למשך תקופה ארוכה לפני הופעה חשובה במיוחד, 
אך באמצע ההופעה, אבד לו קולו לגמרי. כאשר חזר לרופאו וטען כי הוא בטוח שהבעיה נגרמת כתוצאה ממשהו שהוא עושה בגרונו, ענה הרופא שהרעיון נשמע הגיוני, אך לא ידע להסביר כיצד לתקן זאת.
אלכסנדר החליט, שאם אחרים לא יכולים לעזור לו, הוא ימצא דרך לעזור לעצמו!!!
אלכסנדר היה שחקן כך שמראה גדולה הייתה בחדרו. הוא נעמד מול המראה (בהמשך נוספו עוד שתי מראות) וניסה לראות מה הוא עושה בזמן שהוא מדקלם שגורם לצרידות. לאחר התבוננות רבה, שנמשכה שבועות, חודשים ושנים פיתח את השיטה הקרויה על שמו, "שיטת אלכסנדר".

אלכסנדר נעמד מול מראה וגילה שכאשר הוא מדקלם, בקול רם, הוא זורק את ראשו לאחור, יוצר לחץ על הגרון ושואף אוויר בכבדות דרך הפה. כאשר ניסה בצורה ישירה, לא ללחוץ את הגרון, לא הצליח, אך את זריקת הראש לאחור, הצליח למנוע במידה מסוימת, וזה בצורה עקיפה, צמצם את הלחץ על הגרון ואת הנשימה הכבדה. גילוי זה התפתח בהמשך לתובנה שכיוון הראש הוא המתנה את המתח השרירי ואת אופן ההתנהגות של הגוף כולו.
אלכסנדר המשיך לבחון את צורת השימוש שלו בעצמו, וראה שכאשר הוא זורק את הראש לאחור ומפעיל לחץ על הגרון, הוא גם מרים את החזה ומקשית את הגב ובעצם דוחס את עמוד השידרה ומקצר את קומתו. בעצם, כל הגוף משתתף בכל תנועה. ההבנה שבעית הצרידות היא לא בעיה מקומית של הגרון ושכל הגוף כמכלול משפיע וקשור לתהליך הפקת הקול, הייתה הבנה חשובה, בדרך להבנת הטכניקה כולה. אלכסנדר הבין שהיחס בין הצוואר הראש והגב, משפיע על התפקוד של הגוף כולו. ועל האיכות של כל תנועה ועשייה. הוא קרא ליחס זה "הפיקוד הראשוני" או ה"שליטה הראשונית" .

לאחר תרגול, הצליח אלכסנדר לארגן את גופו בצורה נכונה יותר ואז ניסה ליישם את הכיוון הנכון של גופו, תוך כדי עשייה של הפעולה שרצה לעשות, הדקלום. הוא ראה שברגע הקריטי הוא חוזר לפעולה ההרגלית, האינסטינקטיבית. הוא ראה זאת רק לאחר שהוסיף מראות נוספות ולהפתעתו גילה שהיה פער בין מה שחשב שהוא עושה לבין מה שעשה בפועל. הוא חשב שתוך כדי העשייה הוא ממשיך לתת כיוון לראש לפנים ולמעלה אך ראה במראות שהוא לוקח את ראשו לאחור ולמטה! ההיפך ממה שהוא חשב וממה שהחליט לעשות!!!.

אלכסנדר הבין מה גרם לבעיה שלו, הוא גם הבין מה הוא צריך לעשות כדי למנוע את הבעיה אך לא יכול היה לשנות את דרך העשייה הרגילה שלו. ההרגל היה חזק ממנו. ברגע הקריטי של העשייה, האינסטינקט גבר על הרצון לעשות אחרת מהרגיל.
אלכסנדר הבין שכדי לבצע את הפעולה נכון, צריך לעקוף את ההרגל. עליו להמשיך לתת כיוונים ולא להגיב על הגירוי להשתמש בקול. לבלום את התגובה האוטומטית ולאפשר לכיוון חדש ולאופן חדש של עשייה לקרות. תשומת לב לאיכות הפעולה ולא ריכוז ורצון להשיג מטרה ספציפית, יאפשרו לו להתגבר על ההרגל האוטומטי ולהשיג את מטרתו באמת.

אלכסנדר המשיך לתרגל את תגליותיו, מה שגרם לשינוי גדול בחייו. בעיות הנשימה שלו נעלמו. בתנועותיו הרגיש קלילות וחן. הוא התפרסם כשחקן גדול ובמיוחד בזכות קולו יוצא הדופן. שחקנים באו ללמוד אצלו את שיטתו וכאשר לא הצליח להעביר את השיטה בעזרת מילים, החל להנחות את התלמידים בעזרת ידיו.




בהמשך כאשר שמעו על תוצאות עבודתו, החלו רופאים לשלוח אליו מטופלים שלהם שהחלו ללמוד את הטכניקה כדי לשפר את השימוש בעצמם.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה